ישראל נכנסת ל-2026 עם הבטחה נדירה: צמיחה מהירה, אינפלציה מתמתנת, וריבית שמתחילה לרדת. על הנייר זה נשמע כמו שילוב שאפשר להדפיס עליו מדבקה של נחיתה רכה ולסגור עניין. במציאות, זה תרחיש אפשרי אבל עדין. לא בגלל שבנק ישראל לא יודע מה הוא עושה, אלא בגלל שהמשק הישראלי הוא מכונה שמגיבה מהר לשינויים קטנים, במיוחד דרך המטבע, השכר וסעיפי השירותים.

מספיק שאחד משלושת העוגנים האלה יזוז, והסיפור כולו מחליף ז’אנר מאופטימי ומסודר לסביבה שבה האינפלציה נדלקת מחדש בדיוק כשכולם מתחילים להרגיש בטוחים.

כדי להבין למה התרחיש האופטימי יכול להחזיק מים, צריך קודם כל להבין איזה סוג צמיחה מדברים עליה. זו לא בהכרח צמיחה של מסיבה סטייל אחרי הקורונה שבה ביקוש עודף רודף אחרי היצע מוגבל ומעלה מחירים.

זו צמיחה שיכולה להיות בעיקר ריבאונד חזרה של פעילות כלכלית למלוא הקיבולת, שחרור צווארי בקבוק, יותר ימי עבודה אפקטיביים, יותר יציבות שמאפשרת לעסקים לחזור להשקיע, ולצרכנים לחזור לתכנן. כשהמשק יוצא מתקופה שבה חלק מהכלכלה לא פעלה באופן חלק, עצם החזרה לשגרה מייצרת קפיצה בתוצר בלי לייצר בהכרח לחץ מחירים. אם יותר אנשים עובדים בפועל, אם שרשראות אספקה זורמות, ואם החלטות השקעה חוזרות למסלול, אפשר לקבל הרבה יותר תפוקה לפני שמרגישים התחממות יתר של האינפלציה.

כאן נכנס המנגנון השני שמחזיק את האופטימיות: התנאים שמורידים אינפלציה גם בזמן שהכלכלה צומחת. בישראל, בניגוד למדינות שבהן הכלכלה גדולה וסגורה יחסית, שער החליפין הוא לא רק נתון למסכים של סוחרי מט”ח. הוא תרמוסטט של יוקר המחיה.

וכאן ברשותכם אני רוצה לחדד את ההבדל בין יוקר המחיה ואינפלציה:
יוקר המחיה הוא פשוט גובה המדף:

רמת המחירים שאנחנו חיים איתה כאן ועכשיו. כמה עולה סל קניות, שכר דירה, גן ילדים, חשבון חשמל. אפשר לחיות במדינה עם יוקר מחיה גבוה גם אם אין כמעט אינפלציה, בדיוק כמו שאפשר לעמוד על הר גבוה גם כשהרוח שקטה

אינפלציה, לעומת זאת, היא השיפוע:

קצב השינוי של המחירים. היא אומרת לא “כמה יקר”, אלא “כמה מהר מתייקר”. אם יוקר המחיה הוא תמונת מצב, האינפלציה היא הסרט. ולכן ייתכן מצב שבו המחירים כבר גבוהים מאוד, אבל האינפלציה נמוכה כי הם פשוט לא עולים מהר. וייתכן גם מצב הפוך: יוקר מחיה יחסית סביר, אבל אינפלציה גבוהה כי המחירים מטפסים בקצב מהיר

חלק גדול מסל הצריכה הישראלי קשור באופן ישיר או עקיף ליבוא: מכוניות, מכשירי חשמל, רכיבים לתעשייה, תרופות, מוצרי תינוקות, וחומרי גלם. כשהשקל מתחזק או לפחות יציב, מחירי היבוא נרגעים, ולעיתים אף יורדים. זה לא רק זול יותר להזמין מאמזון. זה גם זול יותר לייצר כאן, כי עלויות של רכיבים וסחורות מיובאות יורדות. עסקים יכולים למכור יותר, להתרחב, ועדיין לא להעלות מחיר, כי צד העלות פחות לוחץ. במילים אחרות: אפשר לקבל צמיחה יחד עם אינפלציה נמוכה אם המטבע עובד כמו בלם ולא כמו דוושה.

ההיגיון הזה מתחבר גם למדיניות המוניטרית. ריבית שיורדת בהדרגה יכולה להקל על משקי בית ועסקים, בלי לשחרר ברקסים בבת אחת. משפחה עם משכנתא מקבלת קצת אוויר, עסק שמממן מלאי או השקעה מרגיש שהכסף פחות חונק, והפעילות יכולה להתרחב. אבל כל זה מתאפשר רק אם בנק ישראל מצליח לשמר את אמון הציבור והשווקים בכך שהוא לא “מוותר” על יעד האינפלציה. כשהציפיות מעוגנות, עסקים פחות נוטים לתמחר עליות מחירים מראש, עובדים פחות נוטים לדרוש תוספות שכר רק מתוך פחד, והמשק נמנע מספירלת של שכר מחירים.

עד כאן הסיפור היפה. עכשיו מגיע החלק הביקורתי: למה זה תרחיש עדין ולא ברירת מחדל.

נקודת השבר הראשונה היא המטבע. בישראל, פיחות הוא לא רק עניין של כותרות. הוא מנגנון שמייצר אינפלציה כמעט אוטומטית, כי הוא מייקר את היבוא ואת העלויות לעסקים. ואז, גם אם הביקוש לא השתנה, המחירים “מתעדכנים” בסיבוב הבא. מי שמרגיש את זה ראשון הוא הצרכן: קנייה בסופר, תוספת על מוצרי חשמל, התייקרות של מוצרי תינוקות, ולא מעט שירותים שנשענים על ציוד או תשומות מיובאות. מכאן הדרך קצרה לכך שגם עסקים מתחילים לגלגל עלויות.

למה שהשקל ייחלש? לא צריך אסון. מספיק שפרמיית הסיכון תעלה, שהפיסקליות תיראה פחות נשלטת, או שתחזור אי-ודאות גיאו-פוליטית שמייצרת “ביקוש לדולר” בטווח הקצר. המטבע מגיב מהר יותר מהמדד, והמדד מגיע אחריו. לכן תרחיש שבו האינפלציה מתחממת מחדש יכול להתחיל בכלל לא מהצרכן הישראלי, אלא מהשאלה איך העולם מתמחר את הסיכון בישראל.

נקודת השבר השנייה היא אינפלציית שירותים, והיא אולי החשובה ביותר להבנת 2026–2027. שירותים הם המקום שבו קשה לייבא תחרות. אתה לא יכול לייבא בקלות תספורת, טיפול שיניים, חוג לילד, תיקון מזגן או שירותי תחזוקה. בסקטור הזה המחיר נקבע הרבה פעמים לפי שכר ועלויות מקומיות, והפריון בו עולה לאט. לכן גם כשהיבוא נרגע והסחורות מתקררות, השירותים יכולים להישאר “דביקים”. אם השכר בענפים מסוימים עולה בקצב שלא מלווה בשיפור פריון, המחיר של השירותים עולה בסוף בכל זאת. ואז נוצרת תמונה מתעתעת: אנשים מרגישים שהריבית יורדת ומצפים שהחיים יהיו זולים יותר, אבל בפועל התייקרויות ממשיכות דרך סעיפים שלא תלויים במטבע.

וכאן מתחברת נקודת השבר השלישית: השכר. השכר הוא גם מנוע צמיחה וגם סכנת אינפלציה. אם המשק מצליח להעלות שכר כי הפריון עולה זה בריא. אם השכר עולה בעיקר כי יש מחסור בעובדים או כי העלויות דוחפות לכך, בלי שיפור פריון, זה מתגלגל למחירים.

חשוב להבין: לא צריך בום של שכר בכל המשק כדי להדליק את האינפלציה. מספיק שזה קורה בסקטורים גדולים של שירותים פנימיים, כי הם משפיעים חזק על המדד ועל תחושת יוקר המחיה.

מכאן אפשר לספר את 2026 בשני סיפורים, שניהם מקצועיים ושניהם אפשריים.

הסיפור האופטימי הוא סיפור של ריבאונד מנוהל: המשק חוזר לקיבולת מלאה, ההשקעות מתאוששות, והפעילות מתרחבת בלי לצרוב את המחירים. השקל נשאר יציב או חזק יחסית, היבוא לא מייצר לחץ, והשירותים מתחילים להתקרר לאט. בנק ישראל מפחית ריבית בזהירות, והציבור מרגיש הקלה בלי לקבל גל התייקרויות חדש. במשק בית זה מתורגם לנשימה בהחזרי הלוואות, ולתחושה שמוצרים סחירים פחות בורחים. בעסק זה מתורגם ליכולת לתכנן השקעות, לממן מלאי, ולגדול.

הסיפור השני הוא התחממות מחדש, והוא לא חייב להיראות דרמטי. הוא מתחיל משינוי עוגן: המטבע נחלש, או השירותים נשארים דביקים, או השכר עולה מהר מהפריון. ברגע שזה קורה, האינפלציה חוזרת ללחוץ כלפי מעלה, ובנק ישראל מוצא את עצמו עם דילמה: אם ימשיך להוריד ריבית מהר מדי, הוא עלול להזין את ההתחממות; אם יעצור מוקדם מדי, הוא עלול לחנוק התאוששות אמיתית. בשוק ההון זה בדרך כלל מתבטא בכך שהתשואות הארוכות מפסיקות לרדת ואף עולות, והסקטורים הממונפים מרגישים את זה מיד. בחיי היומיום זה מתבטא במשהו מאוד מוחשי: גם אם הפריים יורד מעט, יוקר השירותים ממשיך לטפס, והמחירים של מוצרים מיובאים מתעדכנים בגלל הדולר.

אז מה העמדה הביקורתית הנכונה? לא לזלזל בתרחיש האופטימי, אבל גם לא להתאהב בו. התרחיש של צמיחה מהירה יחד עם אינפלציה מתמתנת הוא אפשרי בתנאי שהצמיחה מגיעה בעיקר מהצד הריאלי יותר עבודה בפועל, פחות צווארי בקבוק, יותר השקעות שמתרגמות לתפוקה ובתנאי שהמשק לא מקבל פיחות שמדליק את המדד מחדש. במילים פשוטות: זה תרחיש שדורש משמעת מערכתית. לא רק של בנק ישראל, אלא גם של סביבת הסיכון והתקציב, ושל שוק העבודה.

ואם יש לקח אחד שמקשר בין המדיניות לבין החיים עצמם, הוא זה: בישראל, אינפלציה לא חייבת להגיע מביקוש חזק מדי. היא יכולה להגיע דרך המטבע והשירותים. לכן מי שמחפש להבין אם אנחנו באמת בדרך לאופטימיות, לא צריך להסתכל רק על הכותרת של המדד או על ההכרזה על הורדת ריבית. הוא צריך לשים לב לשלושה דברים פשוטים: האם השקל יציב, האם השירותים מתקררים, והאם השכר עולה יחד עם פריון. אם שלושת אלה מסתדרים האופטימיות יכולה להפוך למציאות. אם אחד מהם נשבר האינפלציה תמצא את הדרך חזרה, בדרך כלל בדיוק כשהתחושה ברחוב אומרת שכבר עברנו את זה.